פרשת השבוע במבט עכשווי

כמה פעמים החלטנו להשתנות, ובסוף חזרנו לאותו מקום? להיות סבלניים יותר בבית, לקבוע זמן ללימוד, לשמור על הבריאות. הרצון אמיתי, אבל גם העומס אמיתי. קשה להתמיד כשהעבודה שואבת את הכוחות, הילדים דורשים תשומת לב, וכל יום מביא איתו התמודדות חדשה. אברהם אבינו ביקש לשנות עולם שלם, כשהכול מסביבו פעל נגדו. גם כשהלך בציווי ה׳ לארץ המובטחת, הוא מצא שם רעב ונאלץ לרדת למצרים. איך ממשיכים בדרך כשהמציאות נראית הפוכה מכל מה שקיווינו לו? בשיעור לפרשת לך לך, הרב יואב אקריש מסביר מה נתן לאברהם את הכוח להמשיך, ואיך מוצאים בתוכנו את הכוח הזה. דרך בקשתו של אברהם ״אנוכי הולך ערירי״ וסיפור על עגלון שחייו השתנו כששמע חסיד מתפלל, מתברר מה מאפשר לאדם להשתנות באמת — ולסחוף אחריו גם אחרים. למה עוד החלטה טובה לא תמיד מספיקה? מה הילדים לומדים מההתלהבות שלנו? ואיך מתחילים שינוי בלי לחכות שהחיים יהיו קלים יותר?

תשע בערב. הטלפון מצלצל. מישהו צריך טובה קטנה. אתה עייף, הילד מחכה שתשב איתו, וכל הגוף שלך אומר "לא". ואז אתה שומע את עצמך אומר: "בטח, אין בעיה". אחר כך, כשהשקט חוזר, עולה השאלה: *אני באמת רוצה לעזור? או שאני פשוט לא מסוגל לשאת את האכזבה בעיניים שלו?* ולמה דווקא מי שנותן הכי הרבה הוא זה שבסוף מרגיש שאף אחד לא באמת רואה אותו? בשיעור לפרשת נח, הרב יואב אקריש פותח בסיפור אישי: משפט אחד שאמר לו לפני שנים אדם קרוב, שהוא אוהב ומעריך, על הדרך שבחר. משם השיעור עובר לפירוש הלא מחמיא של רש"י על נח, ולמילה אחת בסוף מגילת אסתר. אם יש בחייך מישהו שתמיד שם בשביל כולם, זה הזמן שגם הוא ישמע את זה.

באחת מתפילות החג, רגע אחרי שזכה לפתוח את ארון הקודש, ניגש אדם לרב יואב אקריש וביקש ברכה. אחרי שקיבל אותה מכל הלב, הוסיף בלחש, שאף אחד לא ישמע: "תברך אותי גם שאצליח ברישיון על המשאית". ומיד שאל, בתמימות גמורה: "מותר בכלל לבקש מה' דבר כזה? או שזה כבר נמוך מדי בשבילו?" יש שאלות שאנחנו כמעט מתביישים להתפלל עליהן. כאב ראש שלא עובר, מצב רוח לא טוב, טופס שנתקע, דאגה שאף אחד אחר בכלל לא היה מתעכב עליה. בעולם יש מלחמות ומצוקות גדולות — אז מי אני שאטריח את הקדוש ברוך הוא בדברים כאלה? והשאלה הזאת מתחדדת דווקא עכשיו, כשהחגים מאחורינו. אחרי תקיעת שופר, יום כיפור והריקודים בשמחת תורה, חוזרים לעבודה, לחשבונות ולשגרה — ומשהו בפנים מרגיש פתאום ריק. בשיעור לפרשת בראשית, הרב יואב אקריש חוזר אל השאלה הראשונה ששואל רש"י בתורה: למה בכלל לפתוח בסיפור בריאת העולם? ומשם — אל האיש עם המשאית, ואל כל מי שמרגיש שהבעיה שלו קטנה מדי. שיעור לכל מי שנשאר פעם עם בקשה בלב ולא העז לומר אותה.

שופט אמריקאי שביקר בבית כנסת בשמחת תורה ראה יהודים אוחזים בספר התורה ורוקדים בהתלהבות. כשהסבירו לו שזהו ספר החוקים של העם היהודי, הוא התקשה להבין:, גם הוא הקדיש את חייו לחוק, אבל מעולם לא חשב לרקוד עם ספר החוקים האמריקאי. אז למה הם רוקדים? השאלה שלו נוגעת בלבה של שמחת תורה. אם השמחה נובעת מהחכמה ומהעומק שבתורה, מדוע סוגרים את הספר במקום לפתוח וללמוד בו? וכיצד ייתכן שיהודי שבקושי פתח ספר רוקד באותה שמחה כמו תלמיד חכם גדול? מאחורי השאלות הללו מסתתרת השאלה: על מה נשענת השמחה שלנו? מה נשאר באדם כשההישגים נעלמים, כשהוא נופל, או כשהוא מביט לאחור ומתחרט על מה שעשה? ומשה רבנו, בימיו האחרונים, מזדרז לקיים מצווה שידע שלא תועיל לאיש כל עוד הוא חי, וגם לא תיקרא על שמו. למה? השיעור נחתם בסיפורו של לוחם בן קיבוץ שמעולם לא עלה לתורה, ובמחשבה הבלתי צפויה שעלתה בו ברגע שבו פתח את דלת הממ״ד ויצא להילחם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד.

"ושמחת בחגך” נשמע פשוט כשהכול מסתדר. אבל מה קורה כשהחלומות מתרסקים, כשהמציאות הולכת הפוך מכל מה שציפינו, וכשהלב פשוט לא מצליח לשמוח? בשיעור מיוחד לחג הסוכות הרב יואב אקריש נכנס לעומק המשמעות של "זמן שמחתנו”, ושואל שאלה שכל אחד פוגש ברגעים מסוימים בחיים: *מאיפה מוצאים בתוכנו שמחה כשאין שום סיבה נראית לעין לשמוח?* דרך סיפורים ורעיונות מאלפים נפתח מבט אחר לגמרי על שמחת חג הסוכות ועל שמחת בית השואבה. למה דווקא המים הם שעמדו במרכז השמחה הגדולה ביותר בבית המקדש? ולמה באמת התכוונו חז"ל כשאמרו: "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"?