סיפור אחד

החיים של יעקב גוטרמן יכולים למלא בקלות חמישה פרקים בפודקאסט. הוא נולד בעיר פלוצק בפולין, כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה היה בן ארבע. משפחתו גורשה מהעיר, שהתה שנתיים בגטו, אחר כך גורשו גם משם ועברו מספר מקומות מסתור. אביו הצטרף למחתרת הפולנית בוורשה ונפל בקרב ביום הראשון של המרד. כשהיה בן 15 עלה לישראל והתגלגל בין מספר מקומות. מאוחר יותר נישא לרותי ולזוג נולדו שני בנים - רז וטל. קצת אחרי לידת בנו השני חלתה רותי בסרטן ונפטרה. כעבור כמה שנים הכיר את אניי, דיילת אוויר ילידת דנמרק. הוא נישא לה ונולדו להן שתי בנות - רנית ומיכל. יעקב עסק כל חייו בחינוך והוראת, בהסברה לנוער וביצירה בלתי פוסקת מאז היה בן 10! במהלך השנים הציג שלוש תערוכות יחיד ואייר כ-170 ספרים בישראל ומחוצה לה, בהם ספרי ילדים ונוער רבים וספרים הקשורים לעולם ולהוויה הקיבוצית.הוא חווה בחייו הרבה עצב ואובדן. ביומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, בקרב על הבופור, נפל בנו הבכור רז ששירת בסיירת גולני וזו היתה עבורו המכה הכואבת מכולן. לפני כשבועיים ציין את יום הולדתו ה 90! ולאחר מספר שנים בהן פחות דיבר על רז ועל האובדן האישי ולקראת יום הזיכרון, ביקשתי ממנו להיפגש ולספר על רז, ילד יפה התואר שלו ולשתף על אותו יום נורא בו התבשר על נפילתו. יעקב גייס את כוחותיו, המיקרופון נפתח ואני בעיקר שתקתי והקשבתי לאיש המרשים שיושב מולי, שמדבר ברהיטות וחדות, בלהט רב ומספר על רז שלו, על התחושות הקשות שיש לו כלפי השלטון וההנהגה, על ההתמודדות היומיומית עם האובדן, על היצירה שמלווה אותו כל השנים ולדבריו כנראה היא זו שגרמה לו לעמוד על הרגליים ולבחור לחיות, אבל גם על מקור קטן של אופטימיות שנובע מאהבתו העמוקה אל הארץ הזו.   זו היתה עבורי שיחה שתיזכר ותיצרב עמוק בלב, עם איש יקר ומיוחד במינו! את המפגש סיימנו בגינה של יעקב, הרחנו יחד את פרח הלילך הפורח והיפה וכמובן עם סלפי למזכרת.

יעקב גלעד הוא מפיק מוזיקלי וכותב שחתום על שירים שהם נכס צאן ברזל בתרבות הישראלית, רשימה חלקית בלבד מונה את רוב שירי להקת בנזין, "מילה טובה", "ארבע לפנות בוקר" ו"עכשיו הכל בסדר" של יהודית רביץ, "ילדות נשכחת" הנפלא שכתב לנורית גלרון, "דרך הכורכר" של אריק סיני, "הכל עומד במקום" ו"סתיו ישראלי" של גלי עטרי ו"ילד אסור ילד מותר" המרגש והכואב של ריקי גל.אבל יעקב גלעד מזוהה בעיקר עם אלבומי המופת שכתב ויצר יחד עם יהודה פוליקר: "עיניים שלי" ו"אפר ואבק" - אלבום חלוצי ששינה את פני התרבות הישראלית ובפעם הראשונה ייצג את זיכרון השואה מבעד עיניהם של הניצולים ולא פחות מכך של ילדיהם. בפרק מיוחד ליום השואה של 2025, נפגשתי איתו לשיחה על זיכרון השואה, על אמא שלו הלינה בירנבאום שמתקרבת לגיל 96 ועדיין מתעסקת יום יום בזיכרונות מאז. דיברנו ונתנו משקל לסוגיות כמו כמה משמעות יש ליום השואה מבחינתו היום? באיזה צבע נצבע זיכרון השואה לאחר השבעה באוקטובר? ואיך לזכור כדי לקום?כמובן שנתנו מקום לאלבום "אפר ואבק" וליצירה של גלעד בן ה 74 שמדבר על המצב בעולם ובישראל ועל המורכבות הרבה: "אנחנו שוב בעידן שיש בו שליטים מפלצתיים כמעט בכל פינה בעולם ומאוד מפחיד לאן העולם הולך". הוא מדגיש שהעם היהודי צריך להיפרד מהנרטיב הקורבני ולצערו חושב ששום לקח לא נלמד, בינתיים.הוא גילה שהוא מאוד רוצה לחזור שוב לבקר באושוויץ וסיים בתקווה שהוא עדיין מאמין שהטוב ינצח ושהאור יגבר על החושך.

בגיל 26, לאחר החתונה ובסוף התואר הראשון התרסקו חייה של טל קרן כץ. זיכרונות מזעזעים מפגיעה מינית שעברה בילדותה לפתע חזרו אליה: "הכל קרס וכל מה שהאמנתי על עצמי ועל בני אדם כבר לא היה נכון. שאלתי את עצמי למה לחיות? למה להביא ילדים לעולם כל כך אכזר?!!" היא היתה תלמידה סקרנית שאוהבת ללמוד בעיקר מתמטיקה ופיזיקה. למדה בטכניון, עבדה כמהנדסת בהיי-טק, הרוויחה מצוין והחיים נראו ורודים. בשלב מסוים הבינה שזה אינטנסיבי ולאחר שיצאה לחופשת לידה, לא חזרה למשרד, אלא הקימה עסק עצמאי מצליח לבצק סוכר. אבל הכל עדיין היה מעורער: "סבלתי מהתקפי חרדה, הגוף היה חבול בכל מימד. ביקשתי למצוא לעצמי ריפוי כדי להפסיק את הייאוש והבכי הבלתי פוסק, כדי להצליח לתפקד באמת ללא מסכות. הייתי בן אדם שבור-מהלך ורציתי להיות אדם בריא-מהלך". עם המון נחישות וקול פנימי שאמר לה שהיא יכולה לרפא את עצמה, היא החלה את מסע הריפוי: "הייתי שנים בטיפול, הבנתי שיש לי המון ידע והלכתי ללמוד פסיכותרפיה. בפגישה הראשונה בסטאז' הרגשתי שאני פשוט יודעת מה אני עושה וידעתי שזה היעוד שלי. סגרתי את הקונדיטוריה ושיניתי קריירה". החיים הם דבר לא פשוט ובגיל 42 כאשר היא כבר אמא ל 4 ילדים, עם קריירה בתחום הטיפול בפגיעות מיניות, הלכה למסיבה ושם עברה תקיפה מינית וניסיון לאונס! היא הלכה ללמוד מיניות ומתוך המקום הזה צמחה ופיתחה שיטה שבה אנשים יכולים לטפל בעצמם באמצעות כלים וצידה לדרך וללא תלות בטיפול ארוך. היום היא פסיכותרפיסטית ומייסדת "דרך הגודהה" - דרך חיים ייחודית בה אנשים לומדים להיות המטפלים של עצמם ע״י הבנה של המצב הרגשי, הנפשי והפיזיולוגי שלהם ושינוי אורח חיים: "אנשים סובלים ממחלות שונות והמקור להכל זה רגשות לא מטופלים, טראומה שהתיישבה שם ואף אחד לא התייחס אליה. אחת המתנות הכי גדולות שאני יודעת לתת לאנשים זה לצאת מתוך תודעת קורבן לעוצמה וכשאדם יכול לעשות את זה בכוחות עצמו - זה הדבר הכי מעצים בעולם".

לפרק הזה נדרשת הקשבה אחרת, מכיוון שחלקו הגדול הוא בלחש. רונה סופר הייתה נערה ירושלמית צעירה מבית דתי, כאשר חייה השתנו מן הקצה אל הקצה לאחר שרכב פגע בה בעוצמה בכביש הבקעה והיא נפצעה קשה מאוד! היא עברה שיקום אינטנסיבי במשך שלוש שנים ארוכות ומאתגרות בהן למדה הכל מחדש, למדה להאמין בעצמה ובחרה להפוך את מה שיכול היה להיות מכשול, לחלק בלתי נפרד מהסיפור הייחודי שלה. הפגיעה הותירה את קולה בלחישה, אך לא את רוחה: "אני לא סובלת מנכות, אני חיה עם הנכות שלי", היא מספרת. "העולם של אנשים עם מגבלה זה עולם שהוא מטורף! גם כואב, גם מרתק, גם קסום, גם נורא וגם מצחיק, הוא מלא יאוש אבל גם מלא תקווה. אני יכולה להיות שלמה גם עם גוף פגוע".  נפגשתי עם רונה בביתה בת"א לשיחה מרתקת ומרגשת על נכות ומיניות, על הכוח של היצירה והקולנוע, השיקום והחיים היום יומיים. היום היא קולנוענית מוכשרת, יוצרת תוכן ובעלת פודקאסט משלה: "לחישות ונשיכות". פגשתי אישה שמוכיחה שלפעמים דווקא האתגרים הגדולים ביותר מובילים אותנו למקומות הכי מפתיעים ומספקים בחיים, ושקול חרישי יכול להעביר מסר חזק מאוד.

זה היה ראיון של פעם ב… התיישבתי על הספה בביתה הצנוע של לי קורזיץ, אני פתחתי את המיקרופונים והיא פתחה את הלב. בשיחה ללא פילטרים ומגננות היא פרשה בפני את מה שעובר עליה בימים אלו וכל מה שחוותה עד עכשיו. העיניים שלי ברקו מהתרגשות, הראש ניסה לעכל את מה ששיתפה ופשוט נפעמתי מכמות האירועים, החוויות וההתמודדויות שעברה וכיצד היא לא מוותרת ובוחרת לחיות. בילדותה היתה עילוי בענף השייט ובמקביל זכתה באליפות ישראל בג'ודו לגילאי 14, זכייה שאחריה פרשה מהענף והתמקדה בשייט: "הים נתן לי נקודת מבט אחרת והוציא אותי מכל המקומות הקשוחים. בתור ילדה היפראקטיבית עם הפרעת קשב העיפו אותי מחמישה בתי ספר, עד כיתה ד' לא ידעתי לקרוא ולכתוב. הים והספורט היו המפלט שלי והמקום שתמיד קיבל אותי איך שאני". בקרוב תהיה בת 41, אבל ציר הזמן שלה נראה כמו מישהי שכבר הספיקה לחוות חיים שלמים. היא עברה רגעים מאושרים לצד טלטלות מנטליות, גופניות ורגשיות - ארבע פעמים זכתה באליפות העולם בשייט, השתתפה בשתי אולימפיאדות כאשר באחת מהן פיספסה מדליה ממש בשיוט האחרון ולאורך הקריירה סבלה המון לאחר שהתגלתה אצלה מחלת דם נדירה. בנוסף עברה פציעה באזור עמוד השדרה והיה חשש שלא תלך יותר לעולם, היא חולצה מחוסרת הכרה מתאונת שייט והתמודדה עם כריתה של שלפוחית השתן: "הלכתי חמש שנים עם חיתולים! המקום היחידי שהרגשתי בו בן אדם זה היה בים כי לא הייתי צריכה חיתולים, אני גם בן אדם שקשה לו להראות כאב מול אנשים. בים הרגשתי נורמלית - הים הקשיב לי". היו ימים שלא היה לה כסף לקנות אוכל והיא נאלצה לפתוח גיוס המונים כדי לשלם את השיקום. היום היא מסתכלת בעין מפוקחת יותר על מה שעברה: "הייתי מאוד קיצונית, היום אני לומדת לווסת את הדברים האלו, עברתי דרך מטורפת ורק כשפרשתי מהספורט הבנתי באיזו בועה הייתי, יש דברים שלא הבנתי ולא יכולתי לראות כי הייתי ממוקדת מטרה להוכיח את עצמי להביא מדליה, לא עניין אותי כלום". יחד עם זאת גם המערכת דחפה מאוד שהיא תעשה הכל כדי להגיע להישגים: "לא מסרתי מידע בין הרופאים כדי שאוכל להמשיך להתאמן. במערכת ראו שאני כישרונית ולא רצו לגעת יותר מדי, כדי לא להרוס, לא לבלבל". גם חייה האישיים לא פשוטים על אף התמיכה הרבה מהמשפחה והחברים: "אני כבר 10 שנים לא בזוגיות. הייתי בזוגיות שלצערי הרב השאירה בי הרבה דברים קשים. הרגשתי שננטשתי בזמן שהכי הייתי צריכה. היום אני לבד, אבל לא בודדה. זכיתי לכל כך הרבה אהבה ותמיכה, אח שלי זו המתנה הכי גדולה שיכולתי לבקש, בזכותו אני חיה". בעשר השנים האחרונות עברה תשעה ניתוחים, היום היא מרגישה חזקה יותר ונמצאת כחצי שנה אחרי טיפולים כימותרפיים שנאלצה לעבור לאחר שחלתה בסרטן הדם והוא חזר אל גופה בפעם השניה. את האולימפיאדה האחרונה ראתה דרך מסך הטלוויזיה בבית החולים: "לראות את שרון קנטור זוכה במדליה, זה כאילו שאני זכיתי במדליה". לסיכום היא מדגישה שוב את המקום שהכי השפיע על חייה לטוב ולרע: "אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים זה הים, אבל זה גם אחד הדברים הכי מסוכנים לי. יש לי הרס עצמי מאוד גדול, אבל אני כל כך אוהבת לחיות. אני אחזור לים, אני אחזור לגלוש, אולי בדרך שונה, רק שאהיה בריאה ואני אעשה את כל השאר".