Intॐe | INTO ME אפרת וכטל

"אוף יואו איזה חום, גיהנום", "איזה סיוט הפקקים האלה", "וואו הבוס מחרפן אותי, חייבת כבר להגיע ולעשות איתך קפה לספר לך הכל", "והחתונה? בסדר נחמד אבל למה כל כך רחוק ובשטח פתוח וגם לא היה לי מה לאכול". מכירות את כל המשפטים האלה? אולי אפילו מזהות את עצמכן בתוכן? ככה, בלי לשים לב, הפכתן את התלונה לחלק בלתי נפרד מהשפה שלכן? זה בסדר, זה קורה וזה גם חשוב לאוורר ואפילו להתלונן בקול רם. יש דברים מעצבנים ורצוי שנתעצבן. אבל אז מגיעה השאלה האם אני הופכת את התלונה לתנועה, לפתרון ועשייה – או שאני נתקעת בלופ ומחווטת את המוח שלי ליהנות מהתלונה ולהמשיך לחפש על מה עוד אפשר להתלונן, ככה שאולי אפילו ארגיש קצת מוצלחת יותר. למה התלונה היא זו שבוראת לי מציאות? ואיך מדברים שפשוט "קורים לי", אני הופכת לאדם הזה שרק מקטר ורואה את השלילי, ולא שמה לב שהכל בעצם בידיים שלי? אז איך אפשר לעצור את הלופ, לצאת מזה ולנצח את ההרגל? לחצי פליי ובואי להאזין, ורק אל תשכחי לשתף.See omnystudio.com/listener for privacy information.

"אוי, מעניין מי שוב השאיר את החלב הריק במקרר..." "כל הכבוד לך שכבר חזרת לעבודה, אני לא הייתי מסוגלת להשאיר את הילד שלי לבד בבית". מכירות את העקיצות האלה? את הרגעים שבהם מישהו זורק הערה שמקטינה אתכן, וחלילה אם תגידי שזה לא סבבה בעינייך- כי אז את מיד תהיי "הכבדה", זאת ש"אי אפשר לצחוק איתה", זאת ש"נו, מה את כזו רגישה!". איזה מעצבן שעושים לנו את זה, אבל אם נהיה כנות אנחנו עושות את זה גם לא מעט. הפעם באינטומי, אנחנו נוגעות באחד המנגנונים הכי חמקמקים ומכאיבים: פאסיב-אגרסיב. נבין למה אנחנו בוחרות בסרקזם ובציניות במקום בכנות, איך הריצוי הופך לרעל פנימי שיוצא דרך דחיינות, שתיקות ותגובות קצרות, איך הרשתות החברתיות תורמות לנו לתקשורת מסרים הלא ישירה הזו, ואיך אפשר להפסיק להעניש את הסביבה (ואת עצמנו) ולהתחיל לדבר את האמת שלנו, גם כשהיא לא נעימה. אז ליחצי פליי ובואי להאזין לפרק שישים סוף לאמירות של "הכל בסדר", כדי שבאמת- הכל יהיה בסדר. ורק אל תשכחי לדרג, לשתף ולהשאיר פידבק חיובי, כדי שלא אצטרך להיות עוקצנית בנושא :)See omnystudio.com/listener for privacy information.

זה לא את מי אני מרצה, זה מה אני רוצה. רובנו גדלנו בתוך עסקה לא כתובה: תהיה טוב = תהיה אהוב. למדנו שהערך שלנו נמדד בציון, בעזרה לאחר, בשתיקה כשלא נוח לנו. הפכנו לאנשים שמתעדפים את כולם חוץ מאת עצמם, מתוך פחד עמוק שאם לא נרצה- לא תהיה סיבה לאהוב אותנו.אבל ריצוי הוא לא טוב לב, הוא הישרדות. וכשאנחנו מרצים, אנחנו לא באמת נוכחים; אנחנו הופכים לצל של הצרכים של מישהו אחר. הגיע הזמן להפסיק "להופיע" כדי לקבל אישור, ולהבין שדאגה לעצמך היא לא אגואיזם, היא התנאי היחיד לחיים אותנטיים. הפרק הזה הוא ההזמנה שלך להפסיק לקנות אהבה בוויתורים על עצמך, ולהתחיל לתעדף את הבנאדם היחיד שנשאר איתך תמיד: את.See omnystudio.com/listener for privacy information.

אם היה אפשר פשוט “לצאת מזה”- אז לא היינו נשארות שם.כשאומרים לנו שמחשבה בוראת מציאות קיימת, זה מאוד מקשה על הרגע בדכאון בו אנחנו אמורים להבין שהמחשבות שלנו הן לא אמיתיות, שיש לנו מקום בעולם ושהעולם לא באמת מסוגל להיות בלעדנו. איך שוהים בדכאון ומוכנים לקבל את התקופה ולא רק לצפות "לצאת מזה כבר", איך אפשר לתמוך בחברה שבדכאון ובאמת להיות שם בשבילה בחושך מבלי הצורך להוציא אותה מזה, אל האור. ומה ההבדל בין דכאון לבאסה? ליחצי פליי על הפרק החשוב הזה, אם לא בשבילך אז בשביל חברה שלך, וגם בסוף לדעת איך לתמוך ואיך להעניק מהאנרגיה שלך אבל לא להישרף, יעזור גם לך.See omnystudio.com/listener for privacy information.

לכבוד פסח ובוא האביב, אני מחזירה לכן את אחד הפרקים שהכי אהבתן, שיעורים לחיים טובים יותר שיעזרו לנו לצאת מהמצרים שלנו אל עבר חופש ובחירה אמיתית בעצמנו, בהשראת האסטרטגיה לחיים של המנטור הבינלאומי דין גרסיוזי. ליחצי פליי ובואי להשתחרר ולפרוח עם האביבSee omnystudio.com/listener for privacy information.